עניין הקרבנות ועל תחושת החטא | יוסף בן שלמה

שלום חברים מוגשת לפניכם שיחתו של החכם יוסף בן שלמה על פרשת ויקרא

על עניין הקרבנות ועל תחושת החטא

ראשי פרקים מאת אוריאל חרל"פ:

1. עניין הקורבנות הוא אוניברסלי והוא חוצה דתות ותרבויות שונות: מן הדת הפרימיטיבית, שבה היו מקריבים קורבנות אדם, עד הדת המופשטת בה הקרבן מבטא באופן סמלי רעיון נשגב יותר.
2. בפרשה, הפעולה המשמעותית בתהליך הקרבן היא סמיכת הידיים של החוטא על ראש הקרבן ולא פעולת השחיטה. פעולה זו מסמלת הקרבת האדם את עצמו לפני הא-ל.
3. "מחה פשעי, הרב כבסני מעוני": בחטא טמונה תחושה קיומית – פסיכולוגית של סיאוב פנימי ושל חורבן האישיות. תיקון תחושה זו יבוא באמצעות פניה אל הא-ל והתוודות בפניו — "לב טהור ברא לי א-להים ורוח נכון חדש בקרבי" (תהילים נא). תחושת אשמה זו והתמודדות עמה היא אתגר עבור החברה החילונית המערבית.
4. גם בחטאים אנושיים שבין אדם לחבירו כגון גזל, יש להביא קרבן לפני האל. זוהי דוגמה מובהקת לחוסר ההבחנה שבין דת למוסר בתנ"ך. גם בדברי משורר תהילים ביחס לחטא דוד ובת שבע, ניתן לראות את תחושת החטא הכפולה: כלפי האדם וכלפי האל.
5. "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'" (ישעיה א): ברעיון הקרבן טמונה 'סכנה' גדולה והיא שהמעשה החיצוני יהפוך לתכלית עצמו. נביאי ישראל לא התנגדו לפולחן הקורבנות כפי שנהוג לחשוב, אלא התנגדו לסילוף המשמעות הדתית המקורית של הקרבן — במקום הקרבת נפש החוטא וכפרה על החטא, כפי שעולה מפרשת השבוע, הקורבן נתפס כאמצעי מכאני מאגי שעניינו הוא שוחד לא. על כן אמר ירמיה: "זבח לא-להים תודה" (ירמיה נ).

שבת שלום