כבר חמישה ימים אני מחופר במיטה. אולי ארבעה ימים או רק שלושה ימים. אני מבולבל לחלוטין, אין לי רצף של ימים בראש.
אני שונא את הנעל הקטנה שמסרבת להסתלק מהמחשבות. אני מרגיש שהיא תקועה שם כבר שנים. אני רואה אותה בכל מיני צבעים, אבל גודלה לא משתנה. לא מעט פעמים ניסיתי לחשוב עליה בגדלים אחרים, אבל לא הצלחתי. היא תמיד נעל קטנה מאוד ותמימה מאוד. אני לא יכול להעריך במדויק מה גילה של הילדה לה שייכת אותה נעל שמקובעת במחשבתי, אך אני בטוח שזאת נעל של ילדה קטנה מאוד. בוודאי של ילדה הצעירה מגיל עשר.
מכונת המחשבות עושה בי שמות. כאילו מישהו מפעיל אותה מהמסתור וצוחק. נהנה לראות אותי חסר אונים מול אלפי מחשבות שנזרקות לתוכי בעוצמה, ללא הפוגה, וכולן חוזרות על עצמן. כולן כוללות אותה תמונה של נעל תמה של ילדה. בדיוק למצב הזה התכוונה שירה, המדריכה החיננית של התוכנית, כשהיא דיברה על "קיומם של לוּפִּים הרסניים". חבל שהיא לא אמרה לנו מה הפתרון שלה לאותם לוּפִּים הרסניים. לתאר בעיות הם יודעים טוב, החברה האלה עם המבט הטיפולי ועם הראש שמהנהן בלי הכרה. אבל חברים, מה עם פתרונות? פתרונות אני רוצה ולא קופירייטינג בנאלי של הצרות שלי.
****
אני שומע את הצעדים שלה מעבר לדלת. היא פוסעת הלוך ושוב, מתלבטת כנראה האם להעז לנקוש ולבקש ממני רשות להיכנס. היא חוששת מקוצים של קיפוד כמוני. תמיד היא הייתה פחדנית, אין בזה חדש. בעלה, שאולי עדיף שאכנה אותו אבא שלי, צדק לחלוטין כשאמר עליה שהיא פקעת של פחדים וחרדות.
"כנסי כבר, או שחררי את האזור", אני קורא לה בקול גבוה יחסית לקיפאון הכללי שלי.
"עידו, אתה בטוח שזה בסדר שאני אכנס?" הפעם הטון המהוסס שלה נשמע פחות מעצבן, אולי אפילו הגיוני.
"אני בטוח! רק כנסי כבר".
"טעיתי שהסכמתי שתלך לקורס חובשים", היא הפתיעה ופתחה בהצהרה בוטחת.
לא הגבתי.
"טעיתי מאוד, חטאתי עוויתי ופשעתי. אתה כבר לא אותו אדם מאז". היא הוסיפה. "אם לא היית הופך לחובש במד"א לא היית שומע את הצעקות, לא את הבכיות, לא את הסירנות".
"ולא הייתה נתקעת לי בראש תמונה של נעל של ילדה קטנה", צעקתי. הצעקה שלי קטעה את המונולוג שלה. היא נאלמה.
"לא הייתי חושב בלי סוף על אותה נעל שזרוקה על המדרכה, לא רחוק ממה שעד לא מזמן היה אוטובוס ירוק ואופטימי". המשכתי לצעוק. "את מבינה?! זו נעל של ילדה שמתה בפיגוע. הנעל המטופשת הזו מזכירה לי את העובדה שילדים מתים בפיגועים, והיא גם מזכירה לי שאני לא מעוניין להמשיך לחיות בעולם כזה".
"זה באמת לא נעים לזכור דברים כאלו", היא אמרה.
"אני פשוט שונא את הנעל הזו. היא לא יוצאת לי מהראש. אני שונא אותה".
"עידו היקר, הנעל היא ממש לא הסיפור. אין טעם לשנוא נעל. הרבה יותר הגיוני לשנוא את המחבלים שהרגו את הילדה".
"אז מה את רוצה? שבמקום שאהיה תקוע עם מחשבות על נעל של ילדה קטנה, תהיה תקועה לי בראש תמונה של מחבלים עם רובים וחגורות-נפץ?! זה עדיף?!"
"אני לא יודעת מה עדיף. רק אמרתי שהנעל לא אשמה בכלום, ולכן אין סיבה לשנוא אותה. הרבה יותר הגיוני לשנוא את מי שאשם בסיפור, ומי שאשם כאן הם אלו שעושים פיגועים", היא אמרה בשטף. "אתה יודע, אני מאמינה שבכל דבר צריך להכניס היגיון. ההיגיון צריך להיות הפנס שמאיר לנו את השבילים החשוכים של החיים, ויש לא מעט שבילים כאלו".
שתקתי. הייתי עייף מדי מכדי להגיב לפילוסופיית החיים שלה. זאת בעצם לא פילוסופיית החיים שלה, אלא גיבוב מקרי של משפטים שהיא שמעה בכל מיני תוכניות רדיו של אמצע הלילה, או בכל מיני סדנאות לניהול רגשות. מאז ומתמיד היא הייתה אספנית של חוגים וסדנאות מכל סוג; למרות שאבא שלה נעלם מחייה כשהייתה בגן ואמא שלה מתה הרבה לפני שהתגייסה לצבא, מצאתי אצלה פעם מחברת עם הכותרת "הורים לנצח – סיכומי מפגשים". כשפתחתי את המחברת הבנתי שמדובר בסדנא שמתקיימת בקופת-חולים עבור משפחות שמתמודדות עם הורים קשישים. עשה רושם שהיא סיכמה כמעט כל מילה.
לאחר שתיקה ממושכת גם מצידה, היא שאלה האם היא יכולה לשבת. היא פירשה את חצי ההמהום שלי כאישור והתיישבה בקצה המיטה שלי.
"תוכל אולי להרחיב יותר לגבי המחשבות שלך?" שאלה בעודה מתבוננת בערמת בגדים המונחת על הרצפה. ציינתי לעצמי שהטון הנמוך שלה הוא כנראה חיקוי של שדרן רגיש מתוכניות הרדיו של אמצע הלילה.
"אין לי מחשבות נורמליות. יש לי מחשבות שחוזרות על עצמן שקשורות לפיגועים שראיתי. זה כל הסיפור כרגע".
"מה שיש לך נקרא פלשבקים. בעברית קוראים לזה מַעְתָּק לֶעָבָר", אמרה. המַעְתָּקים לֶעָבָר שאתה חווה מחזירים אותך למקום הפיגוע. המחשבות שלך פונות לעבר, ואתה כאילו חווה שוב את הפיגוע ולא מסוגל להמשיך בחיים שלך. לכן קוראים לזה מַעְתָּק לֶעָבָר. אתה פשוט נעתק מהווה ומוצא את עצמך נוכח בעבר הלא נעים".
"דבר ראשון, זה לא עבר לא נעים, זה עבר נוראי! דבר שני, אני לא יודע מה זה מַעְתָּק לֶעָבָר. לכן, או שתאמרי פלשבקים או שנפסיק את השיחה".
"בסדר, בסדר", מיהרה להגיב.
"ולידיעתך אמא, הבעיה שלי היא לא פלשבקים. הבעיה שלי יותר רחבה. קוראים לה P.T.S.D, שזה ראשי תיבות של .Post-Traumatic Stress Disorder ובגלל שחשוב לך להשתמש במילים עבריות, אני יכול לומר לך שבעברית קוראים לבעיה שלי הַלֶּמֶת".
"כרגע העברית פחות חשובה".
"מעניין. חשבתי שאת ממש פאנטית בנושא השפה".
"השפה מאוד חשובה לי, אבל כרגע פחות". היא התגוננה. "ואגב, לבעיה שדיברת עליה יש מונח נוסף בעברית שהוא לדעתי תרגום יותר מדויק. המונח השני נקרא 'הפרעת דחק בתר־חבלתית', וזה תרגום אחד לאחד של המילים ."Post-Traumatic Stress Disorder
"כשתסיימי לדון עם עצמך על בלשנות עברית ותרצי לדבר עם הבן שלך, פשוט תודיעי לי", אמרתי. "בינתיים הוא כאן והוא סובל מהפרעת דחק בתר־חבלתית, וגם מאמא שלו".
"חלילה, חלילה", היא נזעקה.
"אני מעדיף שתצאי כרגע", פסקתי. הפעם הייתי מספיק ברור. נשארתי לבד בחדר. נשמתי לרווחה.
****
את עמית אני מכיר מהתוכנית לנפגעי פוסט-טראומה מטעם עמותת "כוח החיים". אצלו העסק נדפק באחד המבצעים בעזה. לפחות נפל כגיבור, לא כמוני כחובש זוטר במד"א. עמית היה נגביסט, מה שאומר שבצבא הוא ריסס והרבה. או כמו שהוא אומר, צה"ל האמין בו מאוד ולכן הפקיד בידיו כלי עם קצב אש רצחני. כל כך רצחני שחיסל גם אותו.
לפני השירות הצבאי עמית היה ברמן, בחור גבוה ושרירי שמריץ משקאות על הבר. גם כן בקצב רצחני. ככלל, עמית היה פעם כזה מאצ'ו שהכול אצלו הלך בקצב אש רצחני. הוא סיפר לי שהיו ימים שגם הבחורות נפלו לרגליו במה שהגדיר כ"קצב אש רצחני". אני מאמין לו, למרות שהיום הוא פשוט מחוק.
את הידע של עמית באלכוהול אנחנו מנצלים כדי לטפל קצת בעצמנו. הוא רוקח לשנינו קוקטיילים שונים ומשונים שאותם אנחנו שותים ללא הכרה. אין לי מושג מה הרכיבים שבהם הוא משתמש, ולמען האמת זה לא מעניין אותי. העיקר שהם לוקחים אותי לכמה שעות למקומות אחרים. כשאני שותה אני לא פוסט-טראומטי. לקוקטייל החביב עלינו אנחנו קוראים PTSD. הוא מעיף אותנו גבוה, רחוק מהעבר.
המקום שבו אנחנו מתמסרים ל-PTSD ולשאר הקוקטיילים שעמית מהנדס, הוא בית הקברות המוסלמי. גיליתי את המקום הזה במהלך אחת השוטטויות שלי במרכז ירושלים. חשבתי שזו חורשה סתמית שנמצאת לא רחוק ממדרחוב בן-יהודה, אבל תוך כדי צעידה גיליתי שם מצבות עם כיתובים בערבית. כן, באמצע העיר הזו יש מצבות, ועוד בערבית.
בבית הקברות אנחנו פוגשים לפעמים את אוגוסטין. אוגוסטין הוא סטודנט מאקוודור שהגיע ללמוד באוניברסיטה העברית. הוא מדבר איתנו אנגלית עם מבטא לא ברור ומספר לנו שבבית הקברות הוא מוצא שלווה וזמן לחשוב על הרעיונות שלו. הוא מאמין שיום אחד הרעיונות שלו יהפכו אותו לחתן פרס נובל ברפואה, או לאדם העשיר ביותר באקוודור. הוא עדיין לא החליט, ויתכן שהוא חושק בשתי המטרות.
מידי פעם אוגוסטין רוקד, כשהוא עם האוזניות הענקיות שלו. משום מה הוא בחר אוזניות בצבע כתום. אוגוסטין רוקד יפה, ולכן אנחנו קוראים לו מייקל. לא התכוונו ברצינות שהוא רוקד כמו מייקל ג'קסון, אבל לאוגוסטין זה הספיק כדי לספר לאיזו תיירת מהונגריה שאנשים חושבים שהוא מוכשר כמו מייקל ג'קסון. לא הייתי יודע את זה, אם הוא לא היה מביא את הבחורה לבית הקברות וטורח לשלוח אותה לפינה שלנו כדי שנאמר לה כמה הוא רוקד מדהים. עם הזמן למדנו לחבב את אוגוסטין. פעמיים או שלוש אפילו הצענו לו לטעום מהPTSD-. הבטחנו לו שזה קוקטייל שיגרום לו לנוח, אבל הוא אמר שהריקוד שלו הוא האלכוהול הכי טוב.
****
הקיץ פינה את מקומו לסתיו ירושלמי. אני ועמית קוראים לזה "מצב נובמבר". בערבים נעשה ממש קר, והשהות בחוץ יותר מאתגרת. כשאני אומר שהות בחוץ אני מתכוון בעיקר לבית הקברות המוסלמי ולחלק מסוים של מדרחוב בן-יהודה. מלבד לבית שלי, רק למקומות האלו אני מראה את העיניים שלי. אין ספק שהעיניים שלי מספרות עליי כל מיני דברים. מה שבטוח הוא שהן מספרות על תנועה ערה של אלכוהול ואולי גם על הפוסט-טראומה שלי.
עמית אמר שלרגל "מצב נובמבר" הוא מעלה את אחוזי האלכוהול בקוקטיילים שהוא מכין. לאחרונה הוא מגיע עם שני בקבוקים, כל אחד של ליטר וחצי. על האחד הוא כותב PTSD, ועל השני הוא כותב PTSD EXTRA. כשנעשה קר יותר הוא מודיע שזה הזמן לחמם את הגוף עם PTSD EXTRA, וגם לעוף עוד יותר רחוק. ערב אחד האלכוהול פוצץ את העניינים יותר מדי. כאילו העלו אותנו על רכבת הרים שיצאה משליטה. עמית אמר שניסה רכיב חדש בקוקטייל שהכין. אפילו הראה לי שכתב על הבקבוק PTSD BOOM.
במשך שעות ישבנו בין שתי מצבות שהיו גדולות מהשאר, כי כנראה קברו תחתן אנשים שהיו פעם חשובים. קיווינו שהמצבות יעזרו לנו להתגונן מפני הקור, אך לשווא. היה קר מאוד והאלכוהול המסחרר לא אפשר לנו לנוע ולמצוא מחסה טוב יותר, או פשוט ללכת הביתה. נותרנו במקום, שקטים ובוהים במרבית הזמן. לקראת הבוקר אוגוסטין הגיע, וגם הוא נראה כאחד שלא ישן הלילה. הוא תפס מאיתנו מרחק, והיה אדיש עד לרגע שבו עמית נעמד כדי למצוא פינה להשתין.
"תתרחק מבית הקברות! אתה בעיטה בכבוד של המתים", הוא צעק עם האנגלית המוזרה שלו.
עמית התעלם. הצעקות גברו ואוגוסטין נשמע היסטרי. התקרבתי אליו כדי לשאול אותו מה העניין. הסברתי לו שעמית דווקא תפס מרחק ועשה מאמץ שלא להשתין בסמוך למצבות, אבל ההסבר שלי לא שכנע אותו. הוא שתק בהפגנתיות ועיניו הטרוטות מחוסר שינה יקדו מזעם. גם הראש שלו נע בתזזיתיות.
כשעמית שב לקראתנו, אוגוסטין הודיע לו שהמתים יבואו אליו בחלומות כי הוא פגע בכבוד שלהם. הוא אמר שלפי האמונה שלו המתים לא מתים לעולם, כך שאם אתה פוגע בהם הם יודעים להביע את זעמם ולפעמים אף לנקום, וחזק.
השליטה של עמית באנגלית לא אפשרה לו להבין כל מילה, אבל את המסר העיקרי הוא קלט.
"יש לי מספיק אורחים בחלומות שלי, והרבה מהם ערבים שחיסלתי. מחבלים שריססתי מטווח קצר. עוד כמה ערבים שיבקרו בחלומות שלי לא יעשו הרבה הבדל". אוגוסטין הבין את דבריו של עמית גם מבלי שתרגמתי לו אותם. כנראה החיוך הציני של עמית הסגיר אותו. הזעם בעיניים של אוגוסטין קיבל צבעים אחרים, מאיימים. הייתי חייב לעצור אותו לפני שהוא גולש לאלימות. לעמית המסוחרר מאלכוהול לא היה סיכוי מולו, ולי אין סיכוי מולו גם כשאין טיפת אלכוהול בדמי.
בקפיצה של אומץ לב הנחתי את זרועי על כתפו של אוגוסטין, וביקשתי ממנו שנשב בצד ונשוחח. הוא הסכים. פנינו לעבר גדר האבן, ולמשך שניות ארוכות ישבנו בדממה. אחר כך שאלתי את אוגוסטין אם הוא שמע על פוסט-טראומה, אך הוא שתק. הסברתי לו שעמית פוסט-טראומטי וראוי לסליחה על הפגיעה שלו בשוכני בית הקברות. כדי לשכנע אותו שזה סבל רציני סיפרתי לו שגם אני סובל מפוסט-טראומה. בשלב מסוים נגמרו לי המילים באנגלית, ומבלי לשים לב מילאתי את החסר בבכי. ניסיתי, התאמצתי מאוד, אבל לא הצלחתי לעצור את הבכי שהיה ארוך ומשכנע. אוגוסטין הפסיק לדבר על הכעס שלו כלפי עמית, ונתן לי חיבוק ארוך. בשונה מהרבה גברים שמחבקים גברים אחרים באופן רפוי שממהר לסגת, כאילו הם מתכחשים לעצם העובדה שזה עתה הם מחבקים גבר, אוגוסטין השהה את החיבוק שלו. הוא אימץ אותי אליו, ואם אני זוכר נכון הוא אפילו ליטף את ראשי. איזו מנטליות חמה ונעימה יש לדרום-אמריקאים האלו. החיבוק הזה של אוגוסטין ששפע הזדהות ואהבה, כל כך שונה מתרבות השנאה של המזרח-התיכון. לו הייתי גר בדרום-אמריקה החיים שלי היו יכולים להיות דווקא טובים. הייתי כנראה הופך להיות רופא מנתח, ולא הייתי נתקע כחובש זוטר עם פוסט-טראומה.
****
בערב אחד עמית הלך הביתה מוקדם. ליתר דיוק, אחיו הגיע לבית הקברות ושלף אותו מתוך עננת האלכוהול שלו. האח לא החליף איתי מילה, ואני השתדלתי שלא להביט לעברו. נשארתי לבדי, מנסה לסיים את שאריות האלכוהול שעמית הותיר, אבל לא כל כך מצליח. צריך חברותא טובה כדי להריק כמויות רציניות מהקוקטיילים שעמית מהנדס.
לאחר כחצי שעה של חלימה בהקיץ, למזלי אוגוסטין הגיע. שוב הוא העניק לי חיבוק ארוך, ואחר כך התיישב עם האוזניות הכתומות שלו לא רחוק ממני. הנחתי לו להיות עם עצמו למרות שמאוד התחשק לי לשוחח עם הלב הגדול שלו. הייתה דממה בבית הקברות, עד שפנס משטרתי הפר אותה.
שני שוטרים התקרבו אלינו וביקשו תעודה מזהה. שלפתי את רישיון הנהיגה שלי, ואוגוסטין, לאחר היסוס, שלף להפתעתי את מה שהיה נראה כתעודת זהות כחולה.
"למה בשעה כזו אתה לא בבית?" אחד השוטרים שאל אותו בעברית. אוגוסטין שתק.
"אתה מדבר עברית?
אתה מוֹהָנַד חיג'זי משועפאט? השוטר הוסיף לשאול אותו. התחלתי לפחד.
"אנתא מוֹהָנַד מן שועפאט?" שאל אותו השוטר השני. אוגוסטין לא פצה פה.
לאחר כחצי דקה של שקט מתוח מאוד, אוגוסטין השיב, ובעברית: "למה אני צריך להיות בבית עכשיו?" הופתעתי כליל.
"זה אתה מוֹהָנַד?" השוטר שאל בפעם השלישית.
"כן, זה אני, ומותר לי להסתובב כאן. זה בית הקברות שלנו, של אבותינו שמתו". אמר אותו בחור שהיה אוגוסטין עד לפני דקה. לא ידעתי האם עלי לברוח או לבקש עזרה מהשוטרים. התבלבלתי וקפאתי במקום.
לא שמתי לב שהשוטר החזיר לי את רישיון הנהיגה וגם לא שמתי לב שהשוטרים הסתלקו מהמקום. עכשיו כבר היה מאוחר לברוח. פחדתי מאוד. נדמה לי שכפות הידיים רעדו.
"אין לך ממה לפחד. אתה לא צריך להיות כזה חיוור", אמר בחצי אנגלית ובחצי עברית. "זה נכון, השם שלי הוא לא אוגוסטין אלא מוהנד, ואני לא מאקוודור אלא מפלסטין".
בשלב מסוים אזרתי אומץ והבטתי לעברו. שתקתי. לא ידעתי מה עלי לומר לו.
לאחר השתהות הוא פתח וסיפר בעברית שוטפת שהוא שונא לשקר, אבל ידע שיקבל מאיתנו יחס אחר אם יאמר שהוא פלסטיני ממזרח העיר. את השם אוגוסטין הוא בחר בעקבות היכרות עם בחור אמיתי בשם אוגוסטין שאכן גר באקוודור, ושבעבר הגיע להתנדב בפרויקט תיאטרון-קהילתי אצלם בשועפאט.
לא הגבתי לדבריו, הייתי עדיין בהלם. אבל לאוגסטין, סליחה למוהנד, זה לא הפריע להמשיך בדיבורו וגם לספר לי שהוא עדיין שבור מאהבה נכזבת שחווה דווקא עם יהודייה-ישראלית. הם עבדו יחד בבית קפה ברחביה, אהבו מאוד עד שההורים שלה, שניהם פרופסורים באוניברסיטה העברית, הטילו וטו מוחלט על הקשר. הם אמרו שהם מעוניינים בבחור משכיל, וכלל לא עניין אותם שביתם אמרה להם שבשבילה מוהנד מוכן ללכת ללמוד באוניברסיטה ככל שיידרש.
"אתה יודע משהו?!" מוהנד הפסיק את שטף דיבורו. "אחרי שאמרת לי שאתה סובל מפוסט-טראומה, קראתי על זה קצת באינטרנט ויכול להיות שגם אני סובל מפוסט-טראומה".
"אהבה נכזבת לבחורה היא לא פוסט-טראומה". פסקתי בהחלטיות של מומחה בתחום.
"אני לא מדבר על זה", מיהר להשיב. "חבר טוב שלי היה בהפגנה במחנה-פליטים וחטף כדור משוטרים שלכם. הוא מת במקום".
"ראית את זה ממש קורה?"
"לא, אבל הייתי בהלוויה וראיתי את הפנים שלו", העיניים של מוהנד כוסו בדמעות.
הפעם היה תורי לתת לו חיבוק. זה לא היה לי קל, אבל אזרתי אומץ. המצבות העתיקות, הדוממות, היו עדות לחיבוק בין היהודי לערבי. אני יכול לאהוב את אוגוסטין, וגם את מוהנד. אולי מצאתי קצת מנוחה.
תרבות' 